בנו ואשתו של מחנך כיתת "מנהיגות המדעית" בחטיבת יד גיורא, עמית רומנו, מתנדבים פעם בשבוע במעון לניצולי השואה שבצור משה. בפעילות שנערכה לחוסים הסיעודיים של המעון, ושנושאה היה "חלומות", סיפרה אחת הניצולות המבוגרות שהיא חולמת לראות את הים לפחות עוד פעם אחת. שאר הניצולים הודו כי לא היו בים עשרות שנים. "שאלנו 'מתי בפעם אחרונה היית בים' והתשובות נעו מ20- ועד 30 שנה, מישהי אמרה 40 שנה", סיפר אלירן קרן, רכז המתנדבים במוסד, "אחד הניצולים, המבוגר, לא ענה. שאלתי אותו: 'כמה שנים?' והוא ענה 'אני חושב'. לבסוף הוא אמר לי 'עכשיו סיימתי לחשוב: זה היה לפני 59 שנה'".
כשנודע לתלמידי "יד גיורא" בהרצליה, שיש ניצולי שואה שלא ביקרו עשרות שנים בים, הם החליטו להגשים את חלומם ופתחו במבצע לגיוס הכספים והפקת החלום. בשבוע שעבר הם הוציאו אוטובוס של ניצולי שואה ממעון הניצולים בצור משה לחוף הים בהרצליה.
תלמידי מגמת המנהיגות 'יד גיורא' בהרצליה, גייסו כספים ביריד מכירות יד שנייה שארגנו, ומימנו אוטובוס מיוחד ויום טיול לחוף הים לניצולי שואה. זאת, בעקבות פגישה עם ניצולת שואה שסיפרה להם כי חלומה הגדול הוא לבקר בים פעם אחת נוספת לפני מותה.
כיתת המנהיגות. "היה מרגש" (צילום: יוגב עמרני)
הוצאת החוסים מהמוסד התגלתה כמבצע מורכב. הקושי הראשון, והחשוב מכולם, היה הגורם האנושי, שאמור היה לדאוג לגיוס התקציב הנדרש עבור מימון אוטובוס לנכים, כלומר אוטובוס שאין בו כיסאות אלא מקומות לעיגון כיסאות הגלגלים.
עומר עמיעד, התלמיד שנבחר לעמוד בראש מבצע המימון, החליט לקיים יריד מכירות יד שנייה בבית הספר, דוכן הגרלות ומכירת עוגות ושתייה מעשה ידי התלמידים. שלושה צוותים הוקמו וכל צוות היה אחראי על תחום אחר. "היו שם צעצועים, שתייה, עוגות, ספרים, משחקי מחשב וקופסה" , "באחד הירידים הרווחנו 1,800 שקלים ובשני 1,300 שקלים" אומר עומר.
רבים מהקונים ביריד לא הסתפקו בקנייה ממוצרי היריד והותירו תרומה עבור מטרותיו. הסכום שהרוויחו התלמידים שילש בסיכומו של דבר את סכום היעד (כאלף שקלים), ומימן את גיוסם של שני אוטובוסים, אשר הגיעו לאסוף את הניצולים מהמעון ביום שישי שעבר בבוקר. את היתרה בכיסוי עלויות הנסיעה תרם מכספו בכיר בחברת האוטובוסים.
"אני חושב שהמטרה הזאת מאוד חשובה, לעזור לאנשים שעברו את כל הסבל הזה", אומר עמיעד, שדווקא לא יכול היה להצטרף לנסיעה בשל הבחירות למועצת התלמידים. "אני גם די שמח שנבחרתי למנהיגות למרות שגיליתי שזה דבר קשה, להנהיג בזאר שלם. אני שמח שעזרתי לניצולי שואה להגשים את החלומות שלהם".
תלמידה נוספת שנעתרה ליוזמה היא ענבל גרטל בת-12, חברת ועדת הפרסום של המבצע, אשר ביחד עם ילדה נוספת עברה מכיתה לכיתה כדי לתלות פוסטרים. על יום הנסיעה היא מספרת: "זה היה יום מאוד מרגש. הוא התחיל במעון של הניצולים. פגשנו אותם ודיברנו עם כמה מהם. מאוד העציב אותי שחלק מהניצולים לא הסכימו לצאת, כי הם פחדו. ניסינו לדבר איתם, אבל חלק מהם היו ממש משוכנעים שהם לא רוצים לצאת, בגלל שכל כך הרבה זמן הם היו סגורים במעון".
רכז המתנדבים במוסד, מעיד כי התרשם עמוקות מהאופן בו תקשרו התלמידים עם הניצולים ושכנעו לבסוף חלק מהם לעלות על האוטובוסים, ואף אמר כי הם עזרו להסיע את הניצולים, כאילו היו אנשי צוות לכל דבר ועניין.
הקשישים בביקור בים (צילום: גיל ארבל אליס מנדל)
"התיישבנו ליד מישהי ודיברנו איתה", מספרת גרטל, "נראה לי שקראו לה ורד. אחרי זה אלירן אמר לנו שהיא האישה הכי זקנה במעון. שאלנו אותה כמה זמן היא לא יצאה מהמעון, והיא אמרה שהיא כבר 40 שנה לא ראתה את הים, ולא הפסיקה לומר כמה שאנחנו חמודים".
כשהגיעו לחוף הים בפולג, הניחו התלמידים קרשים על החוף, כדי שניתן יהיה להסיע על גביהם בקלות את כיסאות הגלגלים ולערוך לניצולים סיור קרוב למים. לאחר מכן התיישבו התלמידים והניצולים במסעדה על חוף הים, שהארוחה בה מומנה בתרומת 'מעגל נשים הרצליה'. "עזרנו לאנשים לשים דברים בצלחת כדי שלא יצטרכו לקום ולשים בצלחת את הסלט שלהם", אומרת גרטל. "כולם היו די בשוק שהם בים. הם סיימו לאכול והיה מופע של כנרת שניגנה בהתנדבות, ואחד הניצולים שר שיר בצרפתית ואנחנו שרנו כמה שירים בעברית וראינו על פניהם שהם שמחים".
גרטל אף נאמה בהמשך האירוע לניצולים, והיא מספרת על חוויה שריגשה אותה: "בדרך אל הים שתי ניצולות בכיסא גלגלים החזיקו לי את היד. אחת מהן אמרה לי 'כל הכבוד' וחיבקה לי את הראש ונישקה אותי והשנייה, פשוט החזיקה לי את היד במשך חמש דקות ומלמלה. נראה לי שהיא התפללה. זה היה ממש מרגש"."ליוויתי את אחת הניצולות שחלום הים התחיל ממנה, עם כיסא הגלגלים, להצטלם. היא החלה לבכות בכי קורע לב. שאלתי אותה, למה היא בוכה? והיא השיבה: 'אני מתרגשת..מתרגשת..'. חיבקתי את גופה הרועד ולחשתי לה שהכול בסדר. סביר להניח שזו התמונה האחרונה שלה על רקע ים ושמיים".
מקורות - 1 2
