אין חיבור בינינו - כי זה לא רווחי...

מתוך הכתבה: "סינגלים צורכים יותר ממשפחה - עובדה, ומשפחה מפורקת אף יותר מסינגל. ולסיכום, אנחנו בוחרים יותר ויותר להישאר לבד, כתוצאה ממסרים פופולריים שמכניסים לנו לראש בכוונה. (מתוך מחקר שנעשה באוניברסיטת מישיגן) 
האם אני אוהבת את הלפטופ שלי יותר מאשר את בעלי? מיה גרינברג מודאגת שההתמכרות לנוחיות
הטכנולוגיה - גורמת לאנשים להעביר הרבה יותר זמן לבד, ומרחיקה אותנו יותר ויותר מקשר אמתי.


אין כמו לשבת בבית קפה באמצע היום. אישי היקר לקח יום חופש, עשינו קצת סידורים והתיישבנו לקפה בסטארבאקס הקרוב. כן, בישראל "סטארבקס" כשל, אבל בארה"ב זה להיט היסטרי בכל פינה. הזמנו, התיישבנו, המקום הומה אדם, אבל חוץ משולחן אחד שישבו בו כמה בחורים עם מעילי אופנוע, היינו היחידים שתפסו שולחן ביחד. בכל יתר השולחנות והכורסאות המספקות תחושה חמימה של בית ישבו אנשים לבד. כמעט כולם עם מחשבים ניידים.

עידן הרשתות החברתיות בשיאו, אנשים מנהלים מערכות יחסים וירטואליות ומעדיפים לחיות בגפם. עד לא מזמן חשבתי שזאת כנראה תופעה אופנתית חולפת, אך מסתבר שיש מי שמרוויח מהלבד שלנו, ובמיוחד מהגירושין שלנו, ומוכן להוציא הרבה כסף כדי לגרום לנו לחשוב ש"לבד" זה יותר סקסי מלהיות ביחד. כשאני משתפת בכך את בעלי, הוא צוחק, "בוקר טוב, ברוכה הבאה למציאות הגלובלית".
אמנם אנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו חופשיים ולא כנועים לכוחות הפרסום והמניפולציה של כוחות השוק, אבל במחקר שנעשה באוניברסיטת מישיגן הוכיחו שהמודל הצרכני של "האדם הבודד" גדל ומתפתח בצורה מתמדת. סינגלים צורכים יותר ממשפחה- עובדה, ומשפחה מפורקת אף יותר מסינגל. ולסיכום, אנחנו בוחרים יותר ויותר להישאר לבד, כתוצאה ממסרים פופולריים שמכניסים לנו לראש בכוונה.

העניין הוא שלא רק הסינגלים לבד, כולנו לבד. קחו למשל את הלפטופ. יש לי אחד משלי, ממש הבייבי שלי, אני לא יודעת מה אעשה בלעדיו. גם לבן זוגי יש אחד (לפחות). אני מודה שאני מקדישה הרבה יותר למחשב האישי שלי מאשר לאישי. שלא לדבר על הטלפון החכם שלי, שגם הוא (והאפליקציות שנבחרו בקפידה) לא נפרד ממני. הפכתי קשורה יותר לחפצים שמספקים לי עולם ומלואו ואומנם קושרים אותי עם אחרים, אבל בצורה די מעוותת יש לומר.
אין מנוס, כוחות השוק הכלכלי רואים אותנו רק כצרכנים של מוצרים, וימשיכו ויעשו הכל כדי להאדיר את התשואה, גם אם זה בא על חשבוננו. כלכלה אגואיסטית עיוורת שנוגסת בערכים הבסיסיים של הקיום האנושי, כמו סרטן המשתלט על הגוף. הבעיה היא, שכמו שגוף שחולה מסרטן מת גם עבור התאים הסרטניים שבו, וחדל לספק להם מקורות מחייה, כך גם לכלכלה יש מנגנון השמדה עצמי שיביא לקריסתה (ולקריסת העולם) ביחד עם המשבר המשפחתי שהיא מעודדת.
מה שבעצם קורה זה שמצד אחד התקדמנו ויצרנו מערכות קשר אינסופיות (תקשורת, אינטרנט, כלכלה). אנחנו תלויים אחד בשני בצורה טוטאלית, ומצד שני עדיין פועלים בצורת חשיבה ישנה, שבה אנחנו מנצלים כל מה שסביבנו לטובתנו ולטובת כיסנו. ברגע שאנחנו מעלים על נס את האינדבידואל הבודד בלי קשר לקשר שבינינו- יצרנו תא סרטני, ובגלל הקישוריות המוחלטת זה לא רק פוגע באחרים, זה גם חוזר אלינו כבומרנג. לכן השינוי הערכי החשוב שאנחנו נדרשים אליו עכשיו הוא להפסיק לחשוב רק על "אני" ולהתחיל לחשוב גם על "אנחנו". האינדבידואל הוא נפלא אם הוא משתמש בייחודיות שלו לטובת כולם, כשהניצנים לזה כבר כאן, במודלים כמו חכמת ההמונים.

הדרך היחידה להפנים את מודל ה"אנחנו" היא לבנות סביבה שבה שולטים ערכים כמו דאגה לזולת, סולידריות חברתית וערבות הדדית. אם במקום להעריך את עצמנו ואחרים לפי החפצים והיוקרה, נעריך אנשים (החל מהתקשורת ועד שיחות הסלון) לפי מה שהם תורמים להצלחה של כולנו. אם במקום ערכים של תחמנות, ניצול ורמיסת אחרים, נבליט עד כמה אנחנו תלויים אחד בשני. נוכל כך להציל את כל מערכות היחסים בינינו. אז אולי יהיו לנו ולילדנו פחות חפצים (משודרגים), אבל בטוח נהיה ביחד והרבה יותר מאושרים.


לחץ כאן למקור




רשומות פופולריות