רוחניות, מיסטיקה או תורת הקוונטים? - דיוויד בוהם
"דמיינו בנפשכם ילד השואף להוכיח שכל חוקי היקום נובעים ממקור אחד ושכל הדברים קשורים זה בזה, כולל המחשבה. לילד זה גם יש כשרון מיוחד לפתור בעיות מורכבות: הוא רואה בעצמו השתקפות מוקטנת של היקום כולו ובעודו חוקר את מחשבותיו ורגשותיו, הוא מבין יותר לעומק את הטבע. כזה היה הנער דיוויד בוהם, מה שמסביר את תרומתו החשובה לפיזיקה, פילוסופיה, פסיכולוגיה וחקר התודעה. אך למדען הזה היה מניע נוסף בחייו: דאגתו העמוקה למצב האנושות - הפיצול בין השכל ללב המוביל לשנאה, ציניות, חוסר-היגיון ומלחמה. מגיל צעיר הייתה שאיפתו להביא לאנושות הבנה הוליסטית של החיים, שתשנה את טבע האדם." תורגם מאנגלית נלקח מכתביו של - ג'ים בלדריס By Jim Belderis המקור באנגלית.
החיפוש הזה אחר אחדות עתיד ללוותו כל חייו, ולהתוות את אופי עבודתו המדעית וההגותית כאחד.
בוהם למד באוניברסיטת ברקלי, אצל רוברט אופנהיימר, המדען המהולל שעתיד היה לעמוד בראש פרויקט מנהטן.
בוהם התגורר באותה השכונה בה התגוררו תלמידים אחרים של אופנהיימר. בנוסף לעיסוקם בתחומי הפיזיקה, הם עסקו בשעות הפנאי בביקורת חברתית. בוהם רצה לבדוק מודלים חברתיים חלופיים ולשם כך הצטרף לקבוצת קומוניסטים צעירים. בעקבות זאת, סומן כקומוניסט על ידי ה-FBI.
תחושות האחדות שחווה בילדותו מצאו כעת הד בלימודי מכאניקת הקוואנטים, שעליה אמר כי היא מתארת דבר שהוא חש באופן בלתי אמצעי כל חייו. בתקופה זו נטה בוהם למרקסיזם, אולי ביטוי נוסף של חיפושו המתמיד אחר אחדות, ויחד עם כמה מעמיתיו הוא אף הצטרף לארגונים קומוניסטיים שונים.
לאחר שסיים את לימודיו עבר לאוניברסיטת פרינסטון, (Princeton University) בניו ג'רזי, שם עבד עם אלברט איינשטיין. בתחילת שנות החמישים עזב בוהם את ארצות הברית והחל תקופת נדודים בין יבשתיים.
בשנת 1955 הוא עלה לישראל, כאן פגש את אשתו. הוא בילה שנתיים בטכניון בחיפה, שבו הותיר אחריו תלמידים רבים, ובשנת 1957 עבר לאנגליה, שם חי עד סוף ימיו.
היה עוף מוזר בנוף המדעי של תקופתו. לאור דרך העבודה של עמיתיו – שינון נוסחאות ופתירת בעיות, טכניות יבשה ואפורה, קטנוניות - הוא חש שהמדע התפרק ואיבד את החיות שהייתה לו בזמנים עברו, בתקופותיהם של אנשים כניוטון ואיינשטיין. בשונה מרבים מעמיתיו, בוהם האמין שעל ידי חקירת תחושותיו הפנימיות יוכל ללמוד יותר על העולם החיצוני מאשר על ידי שינון נוסחאות מתמטיות המונחתות עליו מבחוץ.
מספרים, למשל, שכאשר למדו בכיתתו על תנועת הג'ירוסקופ, (מכשיר מדעי המשמש למדידה או שמירה של יציבות, תוך התבססות על עקרונות שימור התנע הזוויתי.) רוב התלמידים בחרו לחזור ולשנן את הנוסחאות שמתארות את התנועה המסובכת כדי לרדת לסופה.
אך לא בוהם; יום אחד, בעת שטייל בטבע, דמיין הלה שהוא בעצמו ג'ירוסקופ שכזה; תודות לעווית משונה שחש בשריריו בשעה שדמיין זאת, הוא הבין את תנועת הג'ירוסקופ באופן אינטואיטיבי, ורק אחר כך הלך וניסח באופן מתמטי את תחושותיו הפנימיות, שהתבררו כצודקות.
הישגיו המדעיים הם רבים ומגוונים, בדומה לאיינשטיין, הוא דחה את אי הוודאות שבפרשנות הקלסית למכניקת הקוונטים, והציע פרשנות משלו, המנסה ליישב כמה מן הפרדוקסים של זו הקלסית. אף על פי שהיא מצליחה להסביר תופעות שונות, פרשנותו לא זכתה לפופולריות בקהילה המדעית, מסיבות שאינן תמיד מדעיות; דעותיו הפוליטיות, כך נדמה, שבו לרדוף אותו גם כעת. למרות זאת, בשנתיים הקצרות שבילה בארץ השאיר אחריו בוהם מספר תלמידים הממשיכים את דרכו עד היום. עמם נמנה פרופסור יקיר אהרונוב, שיחד עם בוהם גילה תופעה שנקראת על שמם: "אפקט אהרונוב-בוהם".
גישתו למדע הייתה מיוחדת. הוא סבר שלעולם לא יוכל האדם להגות תיאוריה מדעית אחת שתקיף את כלל התופעות בעולם. המחשבה, אמר בוהם, היא כמעשה אומנות, וככזאת היא יוצרת צורה ותוכן חדשים בכל אחת מהתגלמויותיה. המחשבה אמנם מהתלת בנו וגורמת לנו לחשוב שהיא ביטוי מוחלט של האמת, אולם למעשה היא אינה אלא דיוקן של האמת. אי אפשר, אם כן, ליצור בעזרתה תיאוריה מדעית אולטימטיבית, כשם שזה בלתי אפשרי ליצור יצירת אמנות אולטימטיבית; אדם אינו יכול לצייר ציור אחד, שלאחריו יתבטל הצורך בכל ציור אחר; בלתי אפשרי לפסל פסל אחד, שיכלול את כל הפסלים כולם. באופן דומה, אי אפשר להגות תיאוריה מדעית אחת, שתקיף את מכלול התופעות ותבטל את הצורך בכל תיאוריה נוספת.
בוהם היה מהבודדים שהחזיקו ברעיון זה, שנתפס כמגוחך על ידי מדענים רבים, ובצניעות המתחייבת ממנו הוא לא היסס לשאוב לעתים ממקורות 'לא מדעיים' שונים ומשונים. אחת מבין העבודות היותר מעניינות של בוהם היא הפרשנות שלו לטבע המציאות הפיזית. טענתו המרכזית היא:
שהמציאות, בשונה ממה שנדמה לנו, אינה אוסף של חפצים נפרדים אחד מהשני. המחשב שאני כותב בו, יחד עם המחשבות שאני כותב בו, ושאר היקום – כן, גם אתם הקוראים – כולנו בעצם התרחשות אחת, זרימה נצחית אחת, שלמה ומשתנה תמיד. רוח וחומר, מחשבי ומחשבותיי, הם היבטים שונים של אותה תנועה אחידה ובלתי פוסקת.
ציטוט מתוך ה"הצעה לדיאלוג", שכתב בוהם יחד עם ידידיו דונלד פקטור ופיטר גארט:
"בני התרבות המודרנית מסוגלים לתקשר אחד עם השני בדרכים מגוונות: הם יכולים לשיר, לרקוד ולשחק אחד עם השני בקלות רבה, אולם הם אינם יכולים לדבר על סוגיות שחשובות להם באמת בלי שהדבר יגרור מריבה, פירוד ולעתים קרובות אף אלימות. לדעתנו מצב זה מצביע על פגם עמוק ונרחב בתהליך החשיבה."
בוהם הקים קבוצות דיאלוג בנות 20-40 איש, שהתאספו במעגל אחת לשבוע כדי לדבר באופן חופשי על נושא שלא הוגדר מראש. באופן שיחה זה יכלו המשתתפים לחקור ביחד את טבעה של המחשבה, ולחשוף את האופן הסמוי שבו היא מכתיבה פירוד ואלימות. בוהם החשיב את המעגלים האלה כדרך לריפוי חברתי בהשראת קבוצות של שבטים ציידים-לקטנים, שהיו מתאספים מדי פעם לשיחות ארוכות שלמראית עין לא הייתה להן כל מטרה או תכלית. אולם השיחות האלה חיזקו אצלם את תחושת השייכות והאחווה, ועזרו לכל אחד מבני השבט לדעת את מקומו הטבעי מבלי להזדקק למילים מיותרות. למעשה, יצרו בני השבט מעין "תרבות משותפת של משמעות", שהשכינה שלום והשרתה שלווה בשבט.
לעתים נדמה כי רוב השיחות של בני האדם מורכבות משני צדדים, שאינם מסכימים זה עם זה או עם צד שלישי שאינו נוכח. הויכוח המתמיד הזה עם המציאות הוא ביטוי לאלימות שכופה עלינו המחשבה. בניגוד לויכוח, שבו רק שתי אפשרויות – כל צד יוצא או מפסיד או מנצח, אבל מבחינה רעיונית נשאר בנקודת ההתחלה שלו, הדיאלוג מציע אפשרות שלישית, שבה כל צד מביא את עצמו, ומכך נוצר דבר חדש המשותף לכל המשתתפים. מה שמאפשר זאת הוא השהית השיפוט והביקורת, כך שאפשר יהיה להתבונן במחשבה בעודה מתרחשת. השהיה אין משמעה הדחקה או התעלמות מתכנים שעולים מעצמם בתודעה, אלא האטת התגובה המיידית שהם גוררים בדרך כלל.
"מחשבה כמערכת" מתוך ספרו של בוהם
בוהם הראה דאגה רבה למין האנושי ולחיים באופן כללי, ונחרד ממה שהוא ראה כחוסר שיווי משקל גדל לא רק בין בני האדם והטבע, אלה גם בין עמים ובין אנשים לבין עצמם.
"אז אתה מתחיל לחשוב מה הולך לקרות למין האנושי. מבחינה טכנולוגית הוא ממשיך להתקדם בעוצמה גדלה והולכת, או לטובה או להרס." והוא ממשיך ושואל:" מה המקור של כל הבעיות האלה? אני אומר שהמקור הוא באופן בסיסי במחשבה. אנשים רבים יחשבו שהצהרה כזאת היא שגעון, בגלל שמחשבה היא הדבר היחיד שאנו משתמשים בו כדי לפתור את הבעיות שלנו. זה חלק מהמסורת שלנו. אבל נראה כאילו הדבר שבו אנו משתמשים כדי לפתור את בעיותינו הוא המקור של בעיותינו. זה כמו ללכת לרופא ושהוא יגרום לך להיות חולה. למעשה, ב-20% מהמקרים הרפואיים, נראה שזה מה שמתרחש לכאורה. אבל במקרה של המחשבה, זה הרבה יותר מ 20%."
לדעת בוהם מקובל להניח כי המחשבה רק מתארת את מצב העולם, והיא כשלעצמה אינה פעילה עליו. בנוסף המחשבה כביכול משרתת "אני" כלשהו שמשתמש בה ומחליט מה לעשות עם המידע שהמחשבה מספקת. אבל בוהם טוען שההפך הוא הנכון - המחשבה היא זו שמנהלת את האדם. יחד עם זאת המחשבה מספקת לאדם אשליה כאילו הוא זה שמנהל אותה.
"המחשבה יוצרת חלוקות מתוך עצמה, ולבסוף אומרת שהן שם באופן טבעי. זה עוד מאפיין מרכזי של המחשבה: המחשבה לא יודעות שהיא עושה משהו ואז שהיא נאבקת כנגד מה שהיא יצרה, אינה רוצה לדעת שהיא זו שעושה את זה, והמחשבה נאבקת כנגד התוצאות, כשהיא מנסה להימנע מהתוצאות הבלתי נעימות בעוד שהיא ממשיכה באותה דרך חשיבה. את זה אני מכנה 'חוסר עקביות נתמכת' (sustained incoherence)"
בוהם הציע בספרו 'מחשבה כמערכת' טבע מערכתי, מתפשט ומחלחל של המחשבה:
"מה שאני מתכוון במילה 'מחשבה' הוא כל הדבר - מחשבה, 'הרגשה', הגוף, החברה כולה משתפת מחשבות - כל זה הוא תהליך אחד. זה חיוני עבורי שלא לשבור דבר זה, בגלל שכל זה הוא תהליך אחד; המחשבות של מישהו אחר הופכות להיות המחשבות שלי, ולהפך. לכן יהיה זה מוטעה ומטעה לשבור זאת למחשבה שלי, המחשבה שלך, ההרגשות שלי, הרגשות האלה, הרגשות ההן. אני אומר שהמחשבה יוצרת מה שקרוי לרוב בשפה המודרנית מערכת. מערכת פרושה אוסף של דברים או חלקים קשורים בינהם.
תאגיד מאורגן כמערכת - יש לו מחלקות, המחלקה זו, מחלקה ההיא, המחלקה ההיא ... אין להם כל משמעות בנפרד; הם יכולות לתפקד רק ביחד. וגם הוא מערכת. החברה היא מערכת במובן מסויים. וכך הלאה.
באופן דומה, מחשבה היא מערכת. המערכת הזאת לא כוללת רק מחשבות ורגשות, אלא היא כוללת גם את מצבו של הגוף; היא כוללת את כל החברה - כי מחשבות עוברות הלוך וחזור בין אנשים בתהליך שבו מעורבת מחשבה עוד מהזמנים העתיקים. המחשבה התפתחה באופן מתמיד ואנחנו לא יכולים להגיד מתי תהליך זה החל. אבל עם הגידול של הציבליזציה היא התפתחה באופן ניכר. היא היתה כנראה מחשבה מאוד פשוטה לפני הציביליזציה, וכעת היא הפכה להיות מאוד מסובכת ומסועפת והרבה יותר בלי עקבית מאשר בעבר.
כעת, אני טוען שלמערכת הזאת יש פגם בתוכה - 'כשל מערכתי'. זה אינו פגם שנמצא פה ושם, אלא פגם שקיים בכל רחבי המערכת. אתם יכולים לראות את זה בעיני רוחכם? זה נמצא בכל מקום ובשום מקום. אתם עשויים להגיד "אני רואה בעיה שקיימת כאן, ולכן אני אקח את מחשבתי שתחשוב על בעיה זו". אבל המחשבה 'שלי' היא חלק מהמערכת. יש לה אותו פגם כמו הפגם שאני מנסה להתבונן בו, או פגם דומה.
המחשבה באופן תמידי יוצרת בעיות באופן זה, ומנסה לפתור אותן. אבל כשהיא מנסה לפתור אותן היא יוצרת בעיות גדולות יותר בגלל שהיא לא שמה לב שהיא זו שיוצרת אותן, וככל שהיא חושבת יותר כך היא יוצרת עוד בעיות. "
מקורות - 1 2 3 4 5 6 7