אנחנו כ"כ יפים בחירום, אז למה לא גם בשגרה ?
מאת - אסף כורם פורסם ב 27.11.12
לחץ כאן למקור
למה בשעות קשות אבי מכרמיאל יפתח את ביתו ויעשה הכל בשביל משה מבאר-שבע אבל אם ככה סתם משה ייסע לטייל בצפון וירצה להתארח בכרמיאל הוא יזכה להתעלמות? למה בשעות כאלה דני מהרצליה יעשה הכל כדי להרגיש חלק ולהזדהות עם זיו משדרות אבל כששקט הוא יתנכר לו?
בטור הקודם שכתבתי כאן העלתי כמה ימים לפני מבצע עמוד ענן ההצעה לספק פלטפורמה נוחה לאירוח ספונטני של אזרחים מהדרום על ידי תושבים משאר הארץ.
למרות תגובות ציניות מצד הסביבה היה לי ברור שהסולידריות והאכפתיות בחברה הישראלית גדולות יותר ממה שנדמה, ובכל מקרה היה ברור שעימות בינינו לבין החמאס הוא רק עניין של זמן ולכן ניתן לבחון את ההתנהלות של החברה בארץ בזמן אמת.
פחות מיומיים לאחר מכן קראתי ב-ynet שצה"ל פתח במבצע בדרום. "עכשיו נראה כמה ערבות הדדית יש לנו", חשבתי לעצמי.
תוך דקות התגלתה הישראליות במיטבה: הודעות בסגנון "בבקשה תבואו, נעשה הכל כדי שתרגישו בבית", "אמנם אין לנו הרבה מקום, אבל מבטיחים לבשל לכם מצויין", "מוכנים אפילו להסיע, העיקר שתגיעו", התחילו להירשם על הקיר.
אנשים הציעו להשאיר לזרים שאותם לא פגשו מעולם את הדירות שלהם, הבתים שלהם (כולל וילות מפוארות) ואפילו לארח על היאכטה שלהם. וכך הצטרפו עשרת אלפים (10,000) אנשים ואלפי הצעות מרגשות לאירוח זרמו.
מהר מאד התחלפה ההתרגשות בתחושת בלבול. למה בשעות קשות אבי מכרמיאל יפתח את ביתו ויעשה הכל בשביל משה מבאר-שבע אבל אם ככה סתם משה ייסע לטייל בצפון וירצה להתארח בכרמיאל הוא יזכה להתעלמות?
למה בשעות קשות דני מהרצליה יעשה הכל כדי להרגיש חלק ולהזדהות עם זיו משדרות אבל כששקט הוא יתנכר לו? למה רק כשהיא תחת התקפת טילים אופקים מרגישה שהיא חלק אינטגרלי ממדינת ישראל?
אם אנחנו כאלה יפים בחירום, מה מונע מאיתנו להתנהג ככה גם בשגרה? ויותר חשוב, מה אפשר לעשות?
אפשרות ראשונה:
לחייך את החיוך הציני ולהתעלם.
אפשרות שנייה:
לנסות לעשות משהו!
כאזרח המדינה אני מבין את הסיכון שבנתק בין הפריפריה למרכז.
כתושב הדרום אני חש תודה עמוקה לכל המארחים (מישהו אמר "הדרום מארח חזרה?") וכחבר בקבוצה אני רואה את הרצון של האנשים לתרום ואפשר לתעל אותו ליוזמות רבות (קניות בשדרות הן רק דוגמא קטנה ולא יצירתית, בטוח שלך יש רעיונות הרבה יותר טובים).
בקבוצה שלנו "אירוח תושבי הדרום" (לצערינו אין אפשרות לשנות את השם אבל הייעוד שלה משתנה). יש כבר אלפי אזרחים שהראו רצון לתרום אבל אנחנו צריכים שכל מי שיכול לעזור (בין אם זה להציע רעיונות, להשתתף בדיונים בקבוצה, או כמובן להשתתף ביוזמות באופן פעיל) שיצטרף לקבוצה.
ועוד מילה לגבי הרוח האנושית פה.
במהלך המבצע זומנתי בצו 8 ופחדתי שכל הפרוייקט יירד לטמיון. לשמחתי הרבה קיבלתי עשרות אס אמ אסים ומיילים ש"מתחננים" לעזור ולהחליף אותי.
מצאתי אנשים מופלאים (שלומי סרוסי, יניב ברנס, טל נתניהו, ויסמין בן חורין) שהקדישו ימים ולילות פשוטו כמשמעו כדי למצוא אירוח למאות משפחות כשהדלק היחידי הוא תחושת הסיפוק והשליחות.
אני יודע שאין לי מספיק מילים להודות לכם על כמה שעזרתם לי, אז אני פשוט אגיד בשם המשפחות: "תודה"
אז מה?
תצטרפו ותעשו שינוי, או שתתנו לרוח להעלם שוב?
להצעת רעיונות הצטרפו לקבוצה בפייסבוק.
בטור הקודם שכתבתי כאן העלתי כמה ימים לפני מבצע עמוד ענן ההצעה לספק פלטפורמה נוחה לאירוח ספונטני של אזרחים מהדרום על ידי תושבים משאר הארץ.
למרות תגובות ציניות מצד הסביבה היה לי ברור שהסולידריות והאכפתיות בחברה הישראלית גדולות יותר ממה שנדמה, ובכל מקרה היה ברור שעימות בינינו לבין החמאס הוא רק עניין של זמן ולכן ניתן לבחון את ההתנהלות של החברה בארץ בזמן אמת.
פחות מיומיים לאחר מכן קראתי ב-ynet שצה"ל פתח במבצע בדרום. "עכשיו נראה כמה ערבות הדדית יש לנו", חשבתי לעצמי.
תוך דקות התגלתה הישראליות במיטבה: הודעות בסגנון "בבקשה תבואו, נעשה הכל כדי שתרגישו בבית", "אמנם אין לנו הרבה מקום, אבל מבטיחים לבשל לכם מצויין", "מוכנים אפילו להסיע, העיקר שתגיעו", התחילו להירשם על הקיר.
אנשים הציעו להשאיר לזרים שאותם לא פגשו מעולם את הדירות שלהם, הבתים שלהם (כולל וילות מפוארות) ואפילו לארח על היאכטה שלהם. וכך הצטרפו עשרת אלפים (10,000) אנשים ואלפי הצעות מרגשות לאירוח זרמו.
מהר מאד התחלפה ההתרגשות בתחושת בלבול. למה בשעות קשות אבי מכרמיאל יפתח את ביתו ויעשה הכל בשביל משה מבאר-שבע אבל אם ככה סתם משה ייסע לטייל בצפון וירצה להתארח בכרמיאל הוא יזכה להתעלמות?
למה בשעות קשות דני מהרצליה יעשה הכל כדי להרגיש חלק ולהזדהות עם זיו משדרות אבל כששקט הוא יתנכר לו? למה רק כשהיא תחת התקפת טילים אופקים מרגישה שהיא חלק אינטגרלי ממדינת ישראל?
אם אנחנו כאלה יפים בחירום, מה מונע מאיתנו להתנהג ככה גם בשגרה? ויותר חשוב, מה אפשר לעשות?
אפשרות ראשונה:
לחייך את החיוך הציני ולהתעלם.
אפשרות שנייה:
לנסות לעשות משהו!
כאזרח המדינה אני מבין את הסיכון שבנתק בין הפריפריה למרכז.
כתושב הדרום אני חש תודה עמוקה לכל המארחים (מישהו אמר "הדרום מארח חזרה?") וכחבר בקבוצה אני רואה את הרצון של האנשים לתרום ואפשר לתעל אותו ליוזמות רבות (קניות בשדרות הן רק דוגמא קטנה ולא יצירתית, בטוח שלך יש רעיונות הרבה יותר טובים).
בקבוצה שלנו "אירוח תושבי הדרום" (לצערינו אין אפשרות לשנות את השם אבל הייעוד שלה משתנה). יש כבר אלפי אזרחים שהראו רצון לתרום אבל אנחנו צריכים שכל מי שיכול לעזור (בין אם זה להציע רעיונות, להשתתף בדיונים בקבוצה, או כמובן להשתתף ביוזמות באופן פעיל) שיצטרף לקבוצה.
ועוד מילה לגבי הרוח האנושית פה.
במהלך המבצע זומנתי בצו 8 ופחדתי שכל הפרוייקט יירד לטמיון. לשמחתי הרבה קיבלתי עשרות אס אמ אסים ומיילים ש"מתחננים" לעזור ולהחליף אותי.
מצאתי אנשים מופלאים (שלומי סרוסי, יניב ברנס, טל נתניהו, ויסמין בן חורין) שהקדישו ימים ולילות פשוטו כמשמעו כדי למצוא אירוח למאות משפחות כשהדלק היחידי הוא תחושת הסיפוק והשליחות.
אני יודע שאין לי מספיק מילים להודות לכם על כמה שעזרתם לי, אז אני פשוט אגיד בשם המשפחות: "תודה"
אז מה?
תצטרפו ותעשו שינוי, או שתתנו לרוח להעלם שוב?
להצעת רעיונות הצטרפו לקבוצה בפייסבוק.
מאת - אסף כורם פורסם ב 27.11.12
לחץ כאן למקור